בחולים עם דום נשימה חסימתי בשינה, הופעת היפוקסיה לסירוגין עשויה לפגוע בבקרת מערכת החיסון דרך ביטוי יתר של הרצפטור למוות תאי מתוכנן-1 (PD-1) והליגנד שלו (PD-L1). בשל סיכון יתר לממאירות בעקבות דום נשימה חסימתי בשינה כתלות בגיל, החוקרים ביצעו הערכה של רמת ביטוי PD-1/PD-L1 בקרב מטופלים בגיל העמידה ומטופלים מבוגרים יותר, וכן במודל עכברי.
עוד בעניין דומה
רמת הביטוי של הליגנד PD-L1 נבדקה בקרב 41 מטופלים עם דום נשימה חסימתי בשינה בדרגה חמורה, ובקרב 40 נבדקים בריאים. כלל הנבדקים נחלקו לשתי קבוצות – גיל 55 ומטה ומעל גיל 55. החוקרים השתמשו בציטומטריית זרימה, PCR כמותי ובדיקות אלייזה (ELISA) על מנת לקבוע מה רמת הביטוי של הליגנד PD-L1 במונוציטים, ומה רמתו בקרב חלבוני הפלזמה. כמו כן, בוצעה הערכה של רמות ביטוי PD-L1 בעכברים צעירים ובוגרים.
בנבדקים עד גיל 55 הסובלים מדום נשימה חסימתי בשינה בדרגה חמורה, הייתה עליה ברמת PD-L1 על פני ממברנת המונוציטים וברמת ביטוי mRNA של החלבון, וכמו כן הייתה עליה בריכוז התוך תאי של PD-L1 בהשוואה לנבדקים בריאים.
בקרב הנבדקים הבריאים, ניתן היה לזהות קורלציה בין גיל לבין רמות PD-L1 ורמות פקטור מושרה-היפוקסיה 1 אלפא (HIF-1α), בעוד שבחולים היה יחס הפוך בין שני הגורמים הללו.
במודל העכברי נצפה כי בקרב עכברים שנחשפו להיפוקסיה, רק הצעירים ביטאו רמות גבוהות יותר של PD-L1 על גבי תאי טחול מסוג F4/80+.
ביטוי של HIF-1α היה משמעותית גבוה יותר במטופלים עם דום נשימה חסימתי בשינה מאשר בנבדקים בריאים עד גיל 55, בעוד שרמות PD-L1 במונוציטים היו קשורות לרמות HIF-1α במטופלים צעירים יותר עם דום נשימה בשינה.
ממסקנות המחקר עולה כי ביטוי יתר של PD-L1 במטופלים עם דום נשימה חסימתי בשינה כתוצאה מהפעלה של HIF-1α מתרחש בעיקר במטופלים צעירים. במטופלים מבוגרים יותר, לא זוהה ביטוי יתר, וייתכן שהסיבה היא רגישות מופחתת לחמצן.
מקור:
Carolina Cubillos‐Zapata, et al. Respirology (2019);